בעזהש"י

 

 

 

נשאלתי: א) אם רכישת הקרקעות לישראל בארץ ישראל וההתישבות בה היא מצוה ב) אם

שיבת ישראל לארץ ישראל היא מעיקרי האמונה ג) ואם השיבה הזאת היא ענין מקושר עם ביאת

המשיח.

 

והנני להשיב על זה בקצרה דברים ברורים.

על החלק הראשון של השאלה אני תמה על השואלים, איך אפשר להסתפק בדבר יסודי כזה ? הלא אנחנו רואים בכל התורה כלה, שבכתב ושבעל פה, כמה גדולה היא החבה לארץ ישראל לישובה, לקנינה ולבנינה.

מאז דבר ד' אל אברהם אבינו צוה אותו ללכת אל הארץ הזאת, כמבואר בבראשית י"ב, וכרת עמו הברית לתת את הארץ לגבולותיה לזרעו, שם ט"ו, ושם י"ז בקשר עם ברית המילה ואברהם הזהיר בשבועה לעבדו זקן ביתו, שלא יוציא את יצחק מן הארץ הקדושה, שם כ"ד, ויצחק אמר ליעקב שיתן ד' את ברכת אברהם לו ולזרעו אחריו שהם בני ישראל, והשי"ת הבטיח ליעקב בנבואה: "הארץ אשר אתה שכב עליה לך אתננה ולזרעך", שם כ"ח, הלא מעולם לא פסק הקשר של אמונה המדביק את ישראל אל ארצו. וכן שאחרי אשר הוכרח יעקב לרדת למצרים השביע את יוסף בנו, שישאהו להקבר בארץ ישראל עם אבותיו, ויוסף קיים את דבריו שם מ"ז ונ'. ויוסף עצמו ג"כ השביע את אחיו להעלות את עצמותיו לארץ ישראל, מפני חבת קדושתה, שם, וכן קיימו ישראל שלקח משה את עצמות יוסף עמו, ספר שמות י"ג.

 

בנבואה הראשונה של משה בדבר הגאולה הלא עיקרה היא ההעלאה של ישראל לארץ ישראל, להעלותו מן ארץ מצרים אל ארץ זבת חלב ודבש המובטחה, שם ג', וכן הדבור חוזר ונשנה, שם ו. ואח"כ בסדרי המצות, קשרה התורה אותם בביאת הארץ, שם י"ג, ובשירת הים: "תבאמו ותטעמו בהר נחלתך", שם ט"ו. החגים הקדושים קשורים הם באקלימה של ארץ ישראל: חודש האביב, שם י"ג, שהוא חודש היציאה ממצרים, הוא החודש הראשון, שם י"ב, ושם כ"ג: שלש רגלים, חג האביב חג המצות, וחג הקציר שהוא חג השבועות, וחג האסיף שהוא חג הסוכות, הכל מקושר בעיקר למזג האויר של ארץ ישראל.

 

וגם אחר חטא העגל עוד הפעם בא דבר ד' אל משה: "לך עלה מזה אתה והעם אשר העלית מארץ מצרים אל הארץ, אשר נשבעתי לאברהם ליצחק וליעקב לאמר לזרעך אתננה", שם ל"ג, ושם ל"ד עוד פעם הבטחה מיוחדת על המשכת קנין הארץ ביד האומה "ולא יחמד איש את ארצך בעלותך לראות את פני ד' אלקיך שלש פעמים בשנה".

 

בספר ויקרא י"ד בדיני נגעי בתים קשר אותם הכתוב עם הארץ: "כי תבאו אל ארץ כנען אשר אני נותן לכם לאחזה", וכן שם י"ח אזהרת העריות ושמירת הקדושה בחיים נקשרה עם הארץ: "ולא תקיא הארץ אתכם". במצות התלויות בארץ שם י"ט, כתב: "וכי תבאו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל", הכל בקשר עם ארץ ישראל. ושם כ הזהיר עוד הפעם על קדושת החיים, ואמר: "ואמר לכם אתם תירשו את אדמתם, ואני אתננה לכם לרשת אותה". מצות השמיטה והיובל קשורה היא בקדושת הארץ "כי תבאו אל הארץ אשר אני נתן לכם", שם כ"ה. החיזוק הכללי לשמור את חוקי ד' קשור הוא בברכת "וישבתם לבטח בארצכם", שם כ"ו, והתוכחה על קלקול דרך החיים היא שוממות הארץ, ועם כל הזעם באה הנחמה בהבטחה: "וזכרתי את בריתי יעקב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכר והארץ אזכר" עוד הפעם בטחון הקיום לאומה בארץ המובטחת.

 

בספר במדבר: הזעם על המרגלים שהוציאו דבה על הארץ, שם י"ד, וההבטחה על הבנים, שלמרות חטא האבות יביא אותם אל הארץ. ובקשר עם הקרבנות, שם ט"ו, אמר: "כי תבאו אל ארץ מושבתיכם אשר אני נתן לכם". בני ראובן ובני גד, כאשר חשש משה, שמצד בחירתם בעבר הירדן המזרחי יניאו את יתר השבטים מלבוא אל עיקר הארץ, קצף עליהם כל כך לאמר: "ולמה תניאון את לב בני ישראל מעבר אל הארץ אשר נתן להם ד'" ; ונשלם הדבר שם ל"ב בפיוס רק אחרי שקבלו את חובת העזרה להאומה כולה, להכנס אל הארץ חלוצים לפני ד', שם ל"ב. ושם ל"ד בפרטות גבולי הארץ: "זאת הארץ אשר תפל לכם לנחלה ארץ כנען לגבלתיה".

 

בספר דברים א': ראשית התוכחה של משה על אשר "לא אביתם לעלת ותמרו את פי ד' אלקיכם", ותפילתו של משה בתחנוניו שם ג': "אעברה נא ואראה את הארץ הטובה אשר בעבר הירדן", ושם ד': "ועתה ישראל שמע אל החקים, למען תחיו ובאתם וירשתם את הארץ אשר ד' אלקי אבתיכם נתן לכם", ואחרית הברכה שם היא: "ולמען תאריך ימים על האדמה אשר ד' אלקיך נתן לך כל הימים". ושם ו' על כל המצות כלן: "וזאת המצוה החקים והמשפטים אשר צוה ד' אלקיכם ללמד אתכם, לעשות בארץ אשר אתם עברים שמה לרשתה". ושם כשמדבר במטרת יציאת מצרים אמר: "ואותנו הוציא משם למען הביא אתנו, לתת לנו את הארץ אשר נשבע לאבתינו", ושם ח': "כל המצוה אשר אנכי מצוך היום תשמרון לעשות, למען תחיון ורביתם ובאתם וירשתם את הארץ אשר נשבע ה' לאבתיכם", ושם: "ואכלת ושבעת וברכת את ד אלקיך על הארץ הטובה אשר נתן לך". וגם בכל ימי הגלות לא חדלה האומה מלברך בברכת המזון על הארץ, בברכה המתחילה "נודה לך ד' אלקינו על שהנחלת לאבותינו ארץ חמדה טובה ורחבה", ומסיימים "על הארץ ועל המזון", ומבקשים מיד על בנין ירושלים בברכה שלאחריה. ושם י"א: "למען תחזקו ובאתם וירשתם את הארץ", "ולמען תאריכו ימים על האדמה אשר נשבע ד' לאבתיכם לתת להם ולזרעם ארץ זבת חלב ודבש", ואמר שם על קדושת הארץ, שהיא "ארץ אשר ד' אלקיך דרש אותה תמיד, עיני ד' אלקיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה", והבטיח ד' לישראל: "כל המקום אשר תדרך כף רגלכם בו לכם יהיה מן המדבר והלבנון מן הנהר נהר פרת ועד הים האחרון יהיה גבולכם". ואמר עוד שם: "כי אתם עברים את הירדן, בלא לרשת את הארץ, אשר ד' אלקיכם נתן לכם, וירשתם אתה וישבתם בה". ומזה למדו רבותינו, שמצוה קבועה היא לישראל לקנות את ארץ ישראל ולהתישב בה, בכל הזמן שיהיה אפשר להם. ושם י"ב אמר עוד: "אלה החקים והמשפטים אשר תשמרון לעשות בארץ אשר נתן ד' אלקי אבותיך לך לרשתה כל הימים אשר אתם חיים על האדמה", ושם ט"ז אמר: "צדק צדק תרדף למען תחיה וירשת את הארץ אשר ד אלקיך נתן לך", ושם כ"ו במצות הבכורים: "ובאת אל הכהן אשר יהיה בימים ההם ואמרת אליו הגדתי היום לד' אלקיך כי באתי אל הארץ אשר נשבע לאבתינו לתת לנו", ואמר שם: "ויבאנו אל המקום הזה, ויתן לנו את הארץ הזאת", ואמר עוד שם: "השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך את ישראל ואת האדמה אשר נתת לנו, כאשר נשבעת לאבתינו". ובברכות אם נשמע בקול ד' כתב שם כ"ח: "וברכך בארץ אשר ד' אלקיך נותן לך", "והותרך ד' לטובה בפרי בטנך ובפרי בהמתך ובפרי אדמתך, על האדמה אשר נשבע ד' לאבתיך לתת לך". ושם ל,: "והביאך ד' אלקיך אל הארץ אשר ירשו אבתיך וירשתה", ושם עוד: "לאהבה את ד' אלקיך, כי הוא חייך וארך ימיך, לשבת על האדמה אשר נשבע ד' לאבתיך, לאברהם ליצחק וליעקב, לתת להם". ושם ל"א: "ובניהם אשר לא ידעו ישמעו ולמדו ליראה את ד' אלקיכם כל הימים אשר אתם חיים על האדמה, אשר אתם עוברים את הירדן שמה לרשתה". ובשירת האזינו שם ל"ב אחרי כל היעודים והתוכחות, אשר הוצגו בצורתם החיה כמו שעבר עלינו, מסיים: "הרנינו גוים עמו כי דם עבדיו יקום ונקם ישיב לצריו וכפר אדמתו עמו". ובברכה שברך משה את בני ישראל לפני מותו שם ל"ג: "וליוסף אמר מברכת ד' ארצו, ולדן אמר דן גור אריה יזנק מן הבשן, ולנפתלי אמר נפתלי שבע רצון ומלא ברכת ד' ים ודרום ירשה", ושם עוד: "וישכן ישראל, אל ארץ דגן ותירוש אף שמיו יערפו טל". וזכותו של משה רבנו היתה כשהראהו ד' את כל הארץ את הגלעד עד דן כמבואר שם ל"ד: "ויאמר ד' אליו זאת הארץ, אשר נשבעתי לאברהם ליצחק וליעקב לאמר לזרעך אתננה".

 

הנה מהמקומות הרבים המפורשים בתורה יראה כל מבין, אשר הננו קשורים לעדי עד, בכל קשרי קדושה והבטחת ד' וחבת קודש, לאהבת הארץ ובנינה וירושתה. ואחרי כל אלה היש מקום להסתפק אם היא חובה דתית להיות משתדלים לשוב אל אותה הארץ הקדושה, לבנותה ולהאחז בה, לקיים את דבר ד, ושבועתו, הקיימים לעדי עד.

 

ובדברי הנביאים הלא הם דברי ד אל יהושע ביהושע א': "קום עבור את הירדן הזה, אתה וכל העם הזה, אל הארץ אשר אנכי נותן להם לבני ישראל". ושם ה' בכניסת ישראל אל הארץ, כאשר ראה יהושע את המלאך, אמר שר צבא ד' אל יהושע: "של נעלך מעל רגלך, כי המקום אשר אתה עמד עליו קדש הוא", להורות על קדושת הארץ בכללה. ובשמואל ב' ז: "ושמתי מקום לעמי ישראל ונטעתיו ושכן תחתיו ולא ירגז עוד". ובמלכים א' ח' בתפלת שלמה המלך בקשר עם בנין בית המקדש: "כי יחטאו לד' ואנפת בם ונתתם לפני אויב" וכו', וחותם: "והתפללו אליך דרך ארצם, אשר נתתה לאבותם", ומזה באה ההלכה שכל ישראל שמים פניהם בתפילה בכל מקומות הגלויות לצד ארץ ישראל, להורות על התפלה התדירית של האומה לשוב מכל הארצות אשר נפוצה שם אל ארצה, אשר נתן ד' לה לנחלת עולמים. וקדושת הארץ מתבלטת כ"כ, עד שאפילו העפר הנלקח ממנה ג"כ הוא מתאים לקדושה, וכמו שמצאנו במלכים כ' ה', שנעמן שר הצבא הארמי, כשהכיר את כח ד', ע"י הנס שנעשה לו ע"י אלישע הנביא, בקש שיותן לו משא צמד פרדים אדמה מארץ ישראל, כדי לעשות בהם מזבח לשם עבודת ד. ושם י"ט ל': בימי צרה של מצור סנחריב מלך אשור על ערי יהודה נאמרה הנבואה המכריזה לדורות כמו לשעתה: "ויספה פליטת בית יהודה הנשארה שרש למטה ועשה פרי למעלה, כי מירושלם תצא שארית ופליטה מהר ציון, קנאת ד' צבאות תעשה זאת".

 

ובחזון ישעיה, אחרי כל המרירות שבתוכחה, באה ההבטחה, שם א': "ואשיבה שופטיך כבראשונה, ויעציך כבתחלה, ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה". ושם ב' הנבואה של אחרית הימים, ש"נכון יהיה הר בית ד' בראש ההרים ונשא מגבעות, ונהרו אליו כל הגוים... כי מציון תצא תורה ודבר ד' מירושלם... לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה, בית יעקב לכו ונלכה באור ד'. הרי הקריאה הנבואית לשיבת האומה לארצה, כדי להוציא ע"י זה את האידיאל הנבואי של הטבת המוסר האנושי והופעת שלום לעמים כולם, אשר יצא על ידי בית יעקב השבים לציון וירושלים. ושם ד' ההבטחה: "ביום ההוא יהיה צמח ד לצבי ולכבוד ופרי הארץ לגאון ולתפארת לפליטת ישראל, והיה הנשאר בציון והנותר בירושלם קדוש יאמר לו". ופלאי קודש יחודשו לעם ד' השב אל מכון קדשו: "וברא ד' על כל מכון הר ציון ועל מקראה ענן יומם ועשו ונגה אש להבה לילה, כי על כל כבוד חפה". ומי לא יתלהב בהתלהבות קדושה לאהבת ארץ הקודש, ולהשתתפות עבודת בנינה וכינוס בניה לתוכה, אחרי יעודי קודש נפלאים כאלה, הנאמרים בדבר ד', מנביא האמת והצדק ?

 

ושם י"א: "ויצא חטר מגזע ישי ונצר משרשיו יפרה", וכל היעודים המשיחיים הנם קשורים במה שאמר אח"כ: "והיה ביום ההוא יוסיף ד' שנית ידו לקנות את שאר עמו...ונשא נס לגוים ואסף נדחי ישראל", ואמר שם: "והיתה מסלה לשאר עמו אשר ישאר מאשור כאשר היתה לישראל ביום עלתו מארץ מצרים". ושם י"ב: "ואמרת ביום ההוא אודך ד' כי אנפת בי, ישב אפך ותנחמני", ומסיים "צהלי ורני יושבת ציון כי גדול בקרבך קדוש ישראל". ושם י"ד סיים: "ומה יענה מלאכי גוי כי ד' יסד ציון ובה יחסו עניי עמו", ושם י"ח: "לכו מלאכים קלים אל גוי ממשך ומורט אל עם נורא מן הוא והלאה, גוי קו קו ומבוסה, אשר בזאו נהרים ארצו, כל יושבי תבל ושכני ארץ כנשא נס הרים תראו, וכתקע שופר תשמעו", וחתם בנבואה הכפולה, המבלטת את סדרי הפדות והשיבה אל הארץ, והעזרה שתתחבר לזה מהחלק היותר טוב מהעמים כולם: "בעת ההיא יובל שי לד' צבאות עם ממשך ומורט ומעם נורא מן הוא והלאה, גוי קו קו ומבוסה, אשר בזאו נהרים ארצו, אל מקום שם ד' צבאות הר ציון". ושם כ"ד בטחון הישועה שתבוא גם אחרי הנפילות האיומות: "כי כה יהיה בקרב הארץ בתוך העמים כנקף זית, כעוללת אם כלה בציר, המה ישאו קולם ירנו בגאון ד' צהלו מים, על כן בארים כבדו ד באיי הים, שם ד' אלקי ישראל", וחותם: ""וחפרה הלבנה ובושה החמה, כי מלך ד' צבאות בהר ציון ובירושלם ונגד זקניו כבוד". ושם כ"ו: "ביום ההוא יושר השיר הזה בארץ יהודה, עיר עז לנו ישועה ישית חומות וחל, פתחו שערים ויבא גוי צדיק שמר אמנים", ואמר שם על שבי הגלויות המדוכאים, שיבאו לארץ מחמדם: "תרמסנה רגל רגלי עני פעמי דלים", ושם כ"ז: "והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האבדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים והשתחוו לד' בהר הקדש בירושלם". ושם ל': "כי עם בציון ישב בירושלם בכו לא תבכה חנון יחנך לקול זעקך כשמעתו ענק", וביאר את גודל הישועה: "והיה אור הלבנה כאור החמה, ואור החמה יהיה שבעתים כאור שבעת הימים, ביום חלש ד' את שבר עמו ומחץ מכתו ירפא". ושם ל"א: "כצפרים עפות כן יגן ד' צבאות על ירושלם" ושם ל"ב: "וישב עמי בנוה שלום, ובמשכנות מבטחים ובמנוחת שאננות" ובשבח האכרים המישבים את הארץ: "אשריכם זרעי על כל מים משלחי רגל השור והחמור". ושם ל"ג: "נשגב ד' כי שכן מרום מלא ציון משפט וצדקה", ושם: "חזה ציון קרית מועדנו, עיניך תראינה ירושלם, נוה שאנן, אהל בל יצען בל יסע יתדתיו לנצח וכל חבליו בל ינתקו, כי אם שם אדיר ד' לנו", ואמר על באי הארץ הסובלים בתחלה ממחלות אשר חלו בארץ מימי השמה: "ובל יאמר שכן חליתי, העם הישב בה נשא עון". ושם ל"ה: ופדויי ד' ישבון ובאו ציון ברנה ושמחת עולם על ראשם, ששון ושמחה ישיגו ונסו יגון ואנחה", ושם מ' הנחמות כולן הלא חדורות קדושת הארץ והבטחת הישועה בה, ואמר: "על הר גבה עלי לך מבשרת ציון, הרימי בכח קולך מבשרת ירושלים, הרימי אל תיראי, אמרי לערי יהודה הנה אלקיכם", ושם מ"א: "ראשון לציון הנה הנם, ולירושלם מבשר אתן", ושם מ"ג הבטחת קבוץ גלויות: "אל תירא כי אתך אני, ממזרח אביא זרעך וממערב אקבצך, אמר לצפון תני, ולתימן אל תכלאי, הביאי בני מרחוק ובנותי מקצה הארץ", ושם מ"ד: "מקים דבר עבדו, ועצת מלאכיו ישלים, אומר לירושלם תושב, ולערי יהודה תבנינה, וחרבותיה אקומם", ומה שהיה בימי כורש, זה יהיה לנצח, לאות גאולה עתידה. ואמר שם מ"ה: "ישראל נושע בד' תשועת עולמים", ושם מ"ו: "קרבתי צדקתי לא תרחק ותשועתי לא תאחר, ונתתי בציון ישועה לישראל תפארתי", ושם מ"ט: "כה אמר ד' בעת רצון עניתיך וביום ישועה עזרתיך, ואצרך ואתנך לברית עם, להקים ארץ להנחיל נחלות שוממות", ואמר שם: "הנה אלה מרחוק יבאו, והנה אלה מצפון ומים ואלה מארץ סינים, רנו שמים וגילי ארץ, ופצחו הרים רנה כי נחם ד' עמו ועניו ירחם". ושם: "ותאמר ציון עזבני ד', וד' שכחני, שאי סביב עיניך וראי כלם נקבצו באו לך, חי אני נאם ד כי כלם כעדי תלבשי, ותקשרים ככלה, כי חרבתיך ושממותיך וארץ הריסותך כי עתה תצרי מיושב, ורחקו מבלעיך". הרי הדברים מתאימים למצבנו בארץ ישראל, ומעוררים התחזקות וקשרי חיים מלאי רגשי אמונה בלב כל העובדים לישוב ארץ ישראל ולשיבת גולי ישראל אליה.

 

ושם נ"א: "כי נחם ד' ציון נחם כל חרבתיה, וישם מדברה כעדן וערבתה כגן ד', ואמר עוד: "עורי עורי לבשי עז זרוע ד', עורי כימי קדם דורות עולמים, השמה מעמקי ים דרך לעבר גאולים, ופדויי ד' ישובון ובאו ציון ברנה ושמחת עולם על ראשם". ושם נ"ב: "מה נאוו על ההרים רגלי מבשר משמיע שלום מבשר טוב משמיע ישועה, אמר לציון מלך אלהיך", ושם: "פצחו רנו יחדו חרבות ירושלם, כי נחם ד' עמו גאל ירושלם", ושם נ"ד: "הרחיבי מקום אהלך ויריעות משכנותיך יטו אל תחשכי". ואמר נגד כל המעכבים את הקבוץ ואת הבנין של ארץ ישראל: "כל כלי יוצר עליך לא יצלח, וכל לשון תקום אתך למשפט תרשיעי, זאת נחלת עבדי ד' וצדקתם מאתי נאם ד'. ושם נ"ט: "ובא לציון גואל ולשבי פשע ביעקב נאם ד'", ושם ס': "שאי סביב עיניך וראי כלם נקבצו באו לך... מי אלה כעב תעופינה וכיונים אל ארבותיהם, כי לי איים יקוו, ואניות תרשיש בראשנה להביא בניך מרחוק כספם וזהבם אתם, לשם ד' אלקיך, ולקדוש ישראל כי פארך". ושם: "לא ישמע עוד חמס בארצך שד ושבר בגבוליך וקראת ישועה חומתיך, ושעריך תהלה", ושם: "ועמך כלם צדיקים לעולם יירשו ארץ נצר מטעי מעשה ידי להתפאר". ושם ס"א בדבר חידוש הבנין של הארץ: "ובנו חרבות עולם שממות ראשונים יקוממו, וחדשו ערי חרב שממות דור ודור", ושם ס"ב: "למען ציון לא אחשה ולמען ירושלם לא אשקוט, עד יצא כנגה צדקה, וישועתה כלפיד יבער, וראו גוים צדקך וכל מלכים כבודך", ושם: "לא יאמר לך עוד עזובה ולארצך לא יאמר עוד שממה", ושם: "על חומתיך ירושלם הפקדתי שמרים... ואל תתנו דמי לו עד יכונן ועד ישים את ירושלם תהלה בארץ, נשבע ד' בימינו ובזרוע עזו, אם אתן את דגנך עוד מאכל לאיביך, ואם ישתו בני נכר תירושך אשר יגעת בו, כי מאספיו יאכלהו והללו את ד' ומקבצי ישתהו בחצרות קדשי". ושם ס"ה: "והוצאתי מיעקב זרע, ומיהודה יורש הרי, וירשוה בחירי ועבדי ישכנו שמה, והיה השרון לנוה צאן ועמק עכור לרבץ בקר לעמי אשר דרשוני".

ונגד אלה המתרחקים להתקשר בארץ ישראל ובצפיית בנינה ועבודתה אמר בזעם נורא: "ואתם עזבי ד' השכחים את הר קדשי", שקל שם את החטא הזה, של שכחת הר הקודש, כעזיבת ד' וכעבודה זרה והחליט אותם לאבדון: "ומניתי אתכם לחרב וכלכם לטבח תכרעו" ועל הקשורים בקדושת הארץ ושואפים לבנינה, ע"י בניה השבים אליה, אמר: "אשר המתברך בארץ יתברך באלקי אמן, והנשבע בארץ ישבע באלקי אמן", ואמר: "הנני בורא את ירושלם גילה, ועמה משוש, וגלתי בירושלם וששתי בעמי", ואמר: "ובנו בתים וישבו, ונטעו כרמים ואכלו פרים", ואמר שם ס"ו: "מי שמע כזאת מי ראה כאלה... כי חלה גם ילדה ציון את בניה", ואמר: "שמחו את ירושלם

וגילו בה כל אהביה, שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה", ואמר על קבוץ גלויות: "והביאו את כל אחיכם מכל הגוים מנחה לד'.

 

ירמיהו הנביא, נביא התוכחות החודרות, הקדים את המאמר המחתם את כל העתיד: "הלך וקראת באזני ירושלם לאמר, זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך" כמבואר שם ב. ושם ג': "כי אנכי בעלתי בכם ולקחתי אתכם אחד מעיר ושנים ממשפחה והבאתי אתכם ציון". ואמר: "כימים ההמה ילכו בית יהודה על בית ישראל ויבאו יחדו מארץ צפון על הארץ אשר הנחלתי את אבותיכם". ושם ט"ז: "לכן הנה ימים באים נאם ד', ולא יאמר עוד חי ד אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים, כי אם חי ד' אשר העלה את בני ישראל מארץ צפון, ומכל הארצות אשר הדיחם שמה והשיבותים על האדמה אשר נתתי לאבותם". ושם כ"ג: "ואני אקבץ את שארית צאני מכל הארצות אשר הדחתי אתם שם, והשיבתי אתהן על נוהן ופרו ורבו", ואמר: "הנה ימים באים נאם ד' והקמתי לדוד צמח צדיק... בכימיו תושע יהודה וישראל ישכן לבטח", וכפל עוד: "לא יאמרו עוד חי ד' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים, כי אם חי ד' אשר העלה ואשר הביא את זרע בית ישראל מארץ צפונה ומכל הארצות אשר הדחתים שם וישבו על אדמתם". ושם כ"ד אמר על קיבוץ הגולים: "ושמתי עיני עליהם לטובה, והשבותים על הארץ הזאת, ובניתים ולא אהרס ונטעתים ולא אתוש". ושם ל': "ואתה אל תירא עבדי יעקב נאם ד', ואל תחת ישראל, כי הנני מושיעך מרחוק ואת זרעך מארץ שבים, ושב יעקב ושקט ושאנן ואין מחריד", ואמר: "כי אעלה ארכה לך וממכותיך ארפאך נאם ד, כי נדחה קראו לך ציון היא דורש אין לה", ומזה למדו חכמי ישראל ובראשם רבן יוחנן בן זכאי, שהיה בזמן החורבן, שחייבים אנו תמיד להיות דורשים לציון. ואמר שם: "כה אמר ד' הנני שב שבות אהלי יעקב ומשכנותיו ארחם, ונבנתה עיר על תלה וארמון על משפטו ישב, ויצא מהם תודה וקול משחקים, והרבתים ולא ימעטו והכבדתים ולא יצערו, והיו בניו כקדם ועדתו לפני תכון ופקדתי על כל לוחציו". ושם ל"א: "עוד אבנך ונבנית בתולת ישראל, עוד תעדי תפיך ויצאת במחול משחקים, עוד תטעי כרמים בהרי שמרון נטעו נוטעים וחללו... ובאו ורננו במרום ציון ונהרו אל טוב ד' על דגן ועל תירש ועל יצהר, ועל בני צאן ובקר, והיתה נפשם כגן רוה, ולא יוסיפו לדאבה עוד". ולרחל המבכה על בניה: "כה אמר ד' מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה, כי יש שכר לפעולתך נאם ד', ושבו מארץ אויב, ויש תקוה לאחריתך נאם ד' ושבו בנים לגבולם". ואמר על החובה לשוב לארץ ישראל: "הציבי לך ציונים שמי לך תמרורים, שתי לבך למסלה דרך הלכת, שובי בתולת ישראל שבי אל עריך אלה". ואמר עוד: "וישבו בה יהודה וכל עריו יחדו אכרים ונסעו בעדר", ממש אותה השאיפה שהאומה מתאמצת לזה בבנין הארץ בימינו. ואמר שם עוד: "הנה ימים באים נאם ד, וזרעתי את בית ישראל ואת בית יהודה זרע אדם וזרע בהמה", ועל קיום האומה ואי אפשרות העיכוב מלהבנות עוד ולשוב לימי האושר כמקדם, שלא יוכל שום כח להפריע בזה, אמר הנביא: "כה אמר ד', נתן שמש אור יומם חקת ירח וכוכבים לאור לילה, אם ימשו החקים האלה מלפני נאם ד גם זרע ישראל ישבתו מלהיות גוי לפני כל הימים", "כה אמר ד' אם ימדו שמים מלמעלה ויחקרו מוסדי הארץ למטה, גם אני אמאס בכל זרע ישראל על כל אשר עשו, נאם ד', ומצייר שם את בנין ירושלים בעתיד, שהתויית הצדדים מתאימה למה שאנו רואים בעינינו באופן בנין והתרחבות עיר הקודש. ולסימן קבוע לדורות, שגם בימי אפלה היותר נוראים אין האומה עוזבת את אמונת בטחונה בקשורה אל ארץ ישראל, באה הנבואה של קנין השדה ע"י ירמיהו מאת חנמאל בן שלם, בעת הרעה היותר נוראה, שנתנה העיר בידי הכשדים, וחתם בדבר ה': "שדות בכסף יקנו, וכתוב בספר וחתום והעד עדים, בארץ בנימין ובסביבי ירושלם ובערי יהודה ובערי ההר ובערי השפלה ובערי הנגב, כי אשיב את שבותם נאם ד'. ושם ל"ג: "והשיבותי את שבות יהודה ואת שבות ישראל ובנתים כבראשונה", ואמר: "והיתה לי לשם ששון לתהלה ולתפארת לכל גויי הארץ", ואמר: "כי אשיב את שבות הארץ כבראשונה אמר ד', ואמר: "כה אמר ד' צבאות עוד יהיה במקום הזה החרב מאין אדם ועד בהמה ובכל עריו נוה רעים מרבצים צאן", וחותם: "כה אמר ד' אם לא בריתי יומם ולילה, חקות שמים וארץ לא שמתי, גם זרע יעקב ודוד עבדי אמאס מקחת מזרעו משלים אל זרע אברהם ישחק ויעקב כי אשיב את שבותם ורחמתים". ושם מ"ו: "ואתה אל תירא עבדי יעקב ואל תחת ישאל כי הנני מושעך מרחוק ואת זרעך מארץ שבים ושב יעקב ושקט ושאנן ואין מחריד", ושם נ': "בימים ההמה ובעת ההיא נאם ד' יבאו בני ישראל המה ובני יהודה יחדו הלוך ובכו ילכו ואת ד' אלהיהם יבקשו, ציון ישאלו דרך הנה פניהם באו ונלוו אל ד' ברית עולם לא תשכח", ואמר עוד: "ושבבתי את ישראל אל נוהו, ורעה הכרמל והבשן ובהר אפרים והגלעד תשבע נפשו", ושם נ"א אמר: "פלטים מחרב הלכו אל תעמדו זכרו מרחוק את ד', וירושלם תעלה על לבבכם".

 

יחזקאל הנביא, עם כל הגערות הרבות בתוכחותיו, נושא קולו בשם ד', שם כ': "כי בהר קדשי בהר מרום ישראל נאם ד' אלקים שם יעבדני כל בית ישראל כלה בארץ" ואמר עוד: '.וידעתם כי אני ד' בהביאי אתכם אל אדמת ישראל, אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אותה לאבותיכם". ושם ל"ד: "והוצאתים מן העמים וקבצתים מכל הארצות והביאותים אל אדמתם ורעיתים אל הרי ישראל באפיקים ובכל מושבי הארץ, במרעה טוב ארעה אותם ובהרי מרום ישראל יהיה נוהם, שם תרבצנה בנוה טוב, ומרעה שמן תרעינה אל הרי ישראל", ואמר: "וכרתי להם ברית שלום והשבתי חיה רעה מן הארץ, וישבו במדבר לבטח וישנו ביערים, ונתתי אותם וסביבות גבעתי ברכה, והורדתי הגשם בעתו, גשמי ברכה יהיו, ונתן עץ השדה את פריו והארץ תתן יבולה והיו על אדמתם לבטח". ושם ל"ו: "ואתם, הרי ישראל ענפכם תתנו, ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבוא, כי הנני אליכם ופניתי אליכם ונעבדתם ונשרעתם, והרביתי עליכם אדם כל בית ישראל כלה, ונושבו הערים והחרבות תבנינה", ואמר: "והולכתי עליכם אדם את עמי ישראל וירשוך והיית להם לנחלה ולא תוסף עוד לשכלם", ואמר עוד: "כה אמר ד' אלקים ביום טהרי אתכם מכל עונותיכם והושבתי את הערים ונבנו החרבות, והארץ הנשמה תעבד... ואמרו הארץ הלזו הנשמה היתה כגן עדן והערים החרבות והנשמות והנהרסות בצורות ישבו".

 

ובענין התחיה על העצמות אשו בבקעה שם ל"ז: "ונתתי רוחי בכם וחייתם והנחתי אתכם על אדמתכם", ואמר עוד: "וישבו על הארץ אשר נתתי לעבדי ליעקב אשר ישבו בה אבותיכם, וישבו עליה המה ובניהם ובני בניהם עד עולם", ושם ל"ט: "לכן כה אמר ד' אלקים עתה אשיכ את שבות יעקב, ורחמתי על בית ישראל וקנאתי לשם קדשי", ואמר: "וכנסתים אל אדמתם ולא אותיר עוד מהם שם". וכל החזון של בית המקדש ומראהו, שם מ"ו והלאה עוד, הלא קשור בשיבת האומה אל הארץ וחלוקת הארץ לעתיד, כמבואר שם מ"ז: "ונחלתם אותה איש כאחיו, אשר נשאתי את ידי לתתה לאבתיכם, ונפלה הארץ הזאת לכם בנחלה", והכל מקושר בקשר קודש אחד, ביחוד האמונה והקדושה, עד קריאת שם ד' על עיר הקודש הראשית: "ושם העיר מיום ד' שמה", שם מ"ח בחתימת הספר.

ובהושע ב': "ונקבצו בני יהודה ובני ישראל יחדו ושמו להם ראש אחד ועלו מן הארץ כי גדול יום יזרעאל... ונתתי לה את כרמיה משם ואת עמק עכור לפתח תקוה...וזרעתיה לי כארץ ורחמתי את לא רוחמה ואמרתי ללא עמי עמי אתה והוא יאמר אלקי". ושם י"ד: "אהיה כטל לישראל יפרח כשושנה ויך שרשיו כלבנון", שהוא מכוון לשיבתם מושישים בארצם, כמו שאמר משה בתחנוניו: "ההר הטוב הזה והלבנון". ויואל הנביא ד': "וד' מציון ישאג ומירושלם יתן קולו, ורעשו שמים וארץ, וד' מחסה לעמו ומעוז לכני ישראל". ועמוס. קורא בדבר ד': "ביום ההוא אקים את סכת דוד הנפלת", ואמר: "ושבתי את שבות עמי ישראל ובנו ערים נשמות וישבו, ונטעו כרמים ושתו את יינם, ועשו גנות ואכלו את פריהם, ונטעתים על אדמתם ולא ינתשו עוד מעל אדמתם אשו נתתי להם, אמר ד' אלקיך". ועובדיה אמר: "וירשו את שדה אפרים ואת שדה שמרון ובנימן את הגלעד, וגלות החל הזה, לבני ישראל. אשר כנענים עד צרפת וגלות ירושלים אשר בספרד, ירשו את ערי הנגב". ומיכה הנביא: "והיה באחרית הימים" כחזונו של ישעיהו, ואמר שם ד': "וישבו איש תחת גפנו ותחת תאנתו ואין מחריד כי פי ד' צבאות דבר", ואמר עוד שם ז': "רעה עמך בשבטך צאן נחלתך שכני לבדד יער בתוך כרמל ירעו בשן וגלעד כימי עולם". וצפניה אמר ג': "ביום ההוא יאמר לירושלם אל תיראי ציון אל ירפו ידיך", ואמר "בעת ההיא אביא אתכם ובעת קבצי אתכם כי אתן אתכם לשם ולתהלה, בכל עמי הארץ בשובי את שבותיכם לעיניכם אמר ד'". ובנבואות זכריה נכללו היעודים הקרובים, שהיו מוכנים לבא בימי הבית השני, ועם כל זה בא החזון גם לעתיד שהיה רחוק אז, ואמר י', "וגברתי את בית יהודה ואת בית יוסף אושיע והושבותים כי רחמתים", ואמר: "אשרקה להם ואקבצם כי פדיתים ורבו כמו רבו", "ואזרעם בעמים ובמרחקים יזכרוני וחיו את בניהם ושבו", ואמר: "ואל ארץ גלעד ולבנון אביאם", והכל מקושר עם חתימת הנבואה, שאנו בטוחים בבשורת הגאולה ע"י אליהו זכור לטוב, כמו שאמר מלאכי הנביא האחרון ג': "הנני שולח מלאכי ופנה דרך לפני", ואמר: "כי אני ד' לא שניתי ואתם בני יעקב לא כליתם", "ואשרו אתכם כל הגוים כי תהיו אתם ארץ חפץ אמר ד' צבאות", "והיו לי אמר ד' צבאות ליום אשר אני עשה סגלה", וקשר כל הגדולות ב"שמרו תורת משה עבדי אשר צויתי אותו בחרב על כל ישראל חקים ומשפטים", שהם כל תורת היהדות הנצחית, וחותם: "הנה אנכי שולח לכם את אליהו הנביא לפני בא יום ד' הגדול והנורא", שהוא יום הגאולה השלמה, "והשיב לב אבות על בנים, ולב בנים על אבותם", כדי לתמם את החזון שישראל יהיה מאוחד גוי אחד על ארצו המחודשת.

 

קשר החבה הנערצה אשר לארץ ולציון וירושלים, ביתר ספרי הקודש, וכיחוד בספר תהלים הלא היא נוקבת עד תהום הנשמות לנצח, כמו שאמר שם ב': "ואני נסכתי מלכי על ציון הר קדשי", ושם י"ד: "מי יתן מציון ישועת ישראל בשוב ד' את שבות עמו, יגל יעקב ישמח ישראל", ושם כ': "ישלח עזרך מקדש ומציון יסעדך", ושם כ"ח: "שמע קול תחנוני בשועי אליך בנשאי ידי אל דביר קדשך", ושם מ"ב: "על כן אזכרך מארץ ירדן וחרמונים מהר מצער", ומ"ג: "שלח אורך ואמתך המה ינחוני יביאוני אל הר קדשך ואל משכנותיך, ואבואה אל מזבח אלקים אל אל שמחת גילי, ואודך בכנור אלקים אלקי", ומ"ו "נהר פלגיו ישמחו עיר אלקים קדש משכני עליון, אלקים בקרבה בל תמוט יעזרה אלקים לפנות בקר", תקות הגאולה, ומ"ז: "יבחר לנו את נחלתנו את גאון יעקב אשר אהב סלה", ומ"ח: "גדול ד' ומהלל מאד בעיר אלקינו הר קדשו, יפה נוף משוש כל הארץ הר ציון ירכתי צפון קרית מלך רב, אלקים בארמנותיה, נודע למשגב" ושם: "כאשר שמענו כן ראינו בעיר ד' צבאות בעיר אלקינו אלקים יכוננה עד עולם סלה, דמינו אלקים חסדך בקרב היכלך", "ישמח הר ציון תגלנה בנות יהודה למען משפטיך, סבו ציון והקיפוה ספרו מגדליה, שיתו לבכם לחילה פסגו ארמונותיה" ושם נ': "מציון מכלל יפי אלקים הופיע" ונ"א: "הטיבה ברצונך את ציון תבנה חומות ירושלם", ונ"ג: "מי יתן מציון ישועות ישראל בשוב אלקים שבות עמו יגל יעקב ישמח ישראל", ושם ס': "אלקים דבר בקדשו אעלזה אחלקה שכם ועמק סכות אמדד, לי גלעד ולי מנשה", ושם ס"ח: "מהיכלך על ירושלם לך יובילו מלכים שי", וס"ט: "כי אלקים יושיע ציון ויבנה ערי יהודה וישבו שם וירשוה וזרע עבדיו ינחלוה ואוהבי שמו ישכנו בה", ושם ע"ד:..זכר עדתך קנית קדם גאלת שבט נחלתך הר ציון זה שכנת בו", וע"ו שם: "ויהי בשלם סכו ומעונתו בציון" וע"ח: "ויבחר את שבט יהודה את הר ציון אשר אהב, ויבן כמו רמים מקדשו כארץ יסדה לעולם", וע"ט: "אלקים באו גוים בנחלתך טמאו את היכל קדשך שמו את ירושלם לעיים", ושם: "כי אכל את יעקב ואת נוהו השמו", והגעגועים לארץ הקודש שם פ': "גפן ממצרים תסיע, תגרש גוים ותטעה, כסו הרים צלה וענפיה ארזי אל, תשלח קציריה עד ים ואל נהר יונקותיה", ופ"ג: הצעקה על עושק הארץ מישראל, ע"י השונאים אשר אמרו: "נירשה לנו את נאות אלקים", ופ"ד: "מה ידידות משכנותיך ד' צבאות נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ד'", ושם "ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלקים בציון, כי טוב יום בחצריך מאלף בחרתי הסתופף בבית אלקי מדור באהלי רשע", ופ"ה: "רצית ד' ארצך שבת שבות יעקב" ושם: "אך קרוב ליראיו ישעו לשכן כבוד בארצנו... גם ד' יתן הטוב וארצנו תתן יבולה", ופ"ז: "אוהב ד' שערי ציון מכל משכנות יעקב, נכבדות מדובר בך עיר האלקים סלה", ושם: "ולציון יאמר איש ואיש יולד בה, והוא יכוננה עליון, ד' יספור בכתוב עמים זה יולד שם סלה", וצ"ב: "שתולים בבית ד' בחצרות אלקינו יפריחו" וצ"ג: "עדותיך נאמנו מאד לביתך נאוה קדש ד' לארך ימים", ובצ"ה הבעת הזעם על דור המדבר, שלא זכו בחטאם לבוא לארץ ישראל: "אשר נשבעתי באפי אם יבאון את מנוחתי", ובצ"ז: "שמעה ותשמח ציון ותגלנה בנות יהודה למען משפטיך ד'", ובצ"ט: "רוממו ד' אלקינו והשתחוו להר קדשו כי קדוש ד' אלקינו", וק': "באו שעריו בתודה חצרתיו בתהלה", וק"ב: "אתה תקום תרחם ציון כי עת לחננה כי בא מועד, כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחננו, כי בנה ד' ציון נראה בכבודו", ושם: "לספר בציון שם ד' ותהלתו בירושלים", וחותם: "בני עבדיך ישכונו וזרעם לפניך יכון" ובק"ה: "זכר לעולם בריתו דבר צוה לאלף דור, אשר כרת את אברהם ושבועתו ליצחק, ויעמידה ליעקב לחוק לישראל ברית עולם, לאמר לך אתן את ארץ כנען חבל נחלתכם" וקל וחומר: "זכרני ד' ברצון עמך פקדני בישועתך, לראות בטובת בחיריך, להתהלל עם נחלתך", ומסיים: "הושיענו ד' אלקינו וקבצנו מן הגוים להדות לשם קדשך להשתבח בתהלתך", וק"ח: "אלקים דבר בקדשו אעלזה אחלקה שכם ועמק סכות אמדד, לי גלעד לי מנשה, ואפרים מעוז ראשי יהודה מחקקי", וק"י: "מטה עזך ישלח ד' מציון", וקי"א: "כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים", וקכ"ב: "עמדות היו רגלינו בשעריך ירושלם, ירושלם הבנויה כעיר שחברה לה יחדו, ששם עלו שבטים שבטי יה עדות לישראל להודות לשם ד', כי שמה ישבו כסאות למשפט כסאות לבית דוד, שאלו שלום ירושלים ישליו אוהביך, יהי שלום בחילך שלוה בארמנותיך", וקכ"ה: "שיר המעלות הבוטחים בד' כהר ציון לא ימוט לעולם ישב, ירושלם הרים סביב לה וד' סביב לעמו מעתה ועד עולם", וקכ"ו: "בשוב ד' את שיבת ציון היינו כחלמים, שובה ד' את שבותנו כאפיקים בנגב", וקכ"ח: "יברכך ד' מציון וראה בטוב ירושלם כל ימי חייך", וקכ"ט: "יבשו ויסגו אחור כל שנאי ציון", וקל"ב מלא מקשרי קודש לקדושת המקדש וקדושת ציון: "כי בחר ד' בציון אוה למושב לו, זאת מנוחתי עדי עד פה אשב כי אותיה", וקל"ג: "כטל חרמון שירד על הררי ציון כי שם צוה ד' את הברכה חיים עד העולם", וקל"ד: "יברכך ד' מציון עשה שמים וארץ", וקל"ו: "נתן ארצם לנחלה כל"ח, נחלה לישראל עבדו כל"ח", וקל"ז כולו שפך שיח וגעגועים לארץ ישראל: "על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו בזכרנו את ציון", "כי שם שאלונו שובינו דברי שיר ותוללינו שמחה שירו לנו משיר ציון, איך נשיר את שיר ד' על אדמת נכר, אם אשכחך ירושלם תשכח ימיני, תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרכי אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי", וקל"ח: "אשתחוה אל היכל קדשך ואודה את שמך", וקמ"ד שבח חיי האומה המסודרים בארץ ישראל "אשר בנינו כנטעים מגדלים בנעוריהם, בנותינו כזויות מחטבות תבנית היכל, מזוינו מלאים מפיקים מזן אל זן, צאננו מאליפות מרבבות בחוצותינו, אלופינו מסבלים אין פרץ וכו' ואין צוחה ברחבתינו, אשרי העם שככה לו אשרי העם שד' אלקיו" וקמ"ו: "ימלך ד' לעולם אלקיך ציון לדור ודור הללויה", וקמ"ז: "בונה ירושלם ד' נדחי ישראל יכנס", ושם: "שבחי ירושלם את ד' הללי אלקיך ציון".

 

והשיר המקודש קדש קדשים שיר השירים א': "שחורה אני ונאוה בנות ירושלים", ושם ג': "אפריון עשה לו המלך שלמה מעצי הלבנון, תוכו רצוף אהבה מבנות ירושלם, צאינה וראינה בנות ציון", ושם ד': "שערך כעדר העזים שגלשו מהר גלעד", ושם: "כמגדל דוד צוארך, אתי מלבנון כלה אתי מלבנון תבואי, תשורי מראש אמנה מראש שניר וחרמון, וריח שלמתיך כריח לבנון, מעין גנים באר מים חיים ונזלים מן לבנון". ושם ה': "השבעתי אתכם בנות ירושלם אם תמצאו את דודי מה תגידו לו שחולת אהבה אני, זה דודי וזה רעי בנות ירושלם", ושם ו': "יפה את רעיתי כתרצה נאוה כירושלם, שערך כעדר העזים שגלשו מן הגלעד", ושם ז': "אפך כמגדל הלבנון ; ראשך עליך ככרמל", ושם ח': "כרם היה לשלמה בבעל המון".

 

מגילת רות כולה אומרת הד הטבע של ארץ ישראל ותוכן סיפורה: גורל נורא של משפחת ישראל, שעזבה את ארצה והלכה לחו"ל, אפילו מפני הכרח של רעב, והשיבה של העניה האלמנה נעמי עם כלתה, ומסיימת בצמח ד' לגאולת עמו בהולדת דוד בן ישי. ועל דבר איכה אין מה לדבר, שכולה מראש ועד סוף האנקה של גלות האומה לדורותיה והתגלות מחץ לבה, בהפרדה מארץ חמדתה ומכון קדשה, ותפילתה ובטחונה, כי לא יזנח לעולם ד'.

 

והקהלת מכונן בירושלים: "דברי קהלת בן דוד מלך בירושלם", ושם א': "אני הנה הגדלתי והוספתי חכמה על כל אשר היה לפני על ירושלם". ושם ב': "גם מקנה בקר וצאן הרבה היה לי מכל שהיה לפני בירושלם".

 

ובמגילת אסתר, זכרון האישיות של מרדכי, בקשר עם אסתר סומן במעמק רגש שם ב': "אשר הגלה מירושלם עם הגלה אשר הגלתה עם יכניה מלך יהודה". ובהבדל בין היהודים הפרוים להמוקפים, שם ט', באה קבלת החכמים שתלוי בזה מה שהיה פרוז ומוקף בימי יהושע בן נון, במסכת מגילה בבבלי ובירושלמי, כדי לחלק כבוד לארץ ישראל, ולקשר גם את הנס של הגולה בה בכבודה ובנינה.

 

בספר דניאל המזכיר את בוא נבוכדנאצר מלך בבל ירושלים ומצורו עליה, וגלות כלי הקודש ושבח הילדים מבני ישראל מזרע המלוכה ומן הפרתמים וחכמתם וקדושתם, ושם ב' בציון השבח של דניאל, בהיותו מן בני גלותא די יהוד, והחלום של נבוכדנאצר ופתרונו: "יקים אלה שמיא מלכו די לעלמין לא תתחבל ומלכותה לעם אחרן לא תשתבק", קשור הכל באמונת הגאולה ושיבת ישראל לארצו. ושם ו' מסירות נפשו של דניאל על התפילה: "ודניאל כדי ידע די רשים כתבא על לביתה וכוין פתיחן ליה בעליתה נגד ירושלם". ושם ט' בתפילת דניאל: "ד' ככל צדקתיך ישב נא אפך וחמתך מעירך ירושלם הר קדשך, כי בחטאינו ובעונות אבתינו ירושלם ועמך לחרפה לכל סביבתינו. והאר פניך על מקדשך השמם למען ד', וראה שממתינו והעיר אשר נקרא שמך עליה, למענך אלקי, כי שמך נקרא על עירך ועל עמך". ושם "שבעים שבעים נחתך על עמך ועל עיר קדשך, ותדע ותשכל מן מצא דבר להשיב ולבנות ירושלם, עד משיח נגיד, תשוב ונבנתה רחוב וחרוץ". ושם י"א: "ויטע אהלי אפדנו בין ימים להר צבי קודש", וחותם: "אשרי המחכה ויגיע, ואתה לך לקץ ותנוח ותעמוד לגורלך לקץ הימין".

 

ספר עזרא הרי הוא ספוג כולו תנחומים וגעגועים, פעולות ומאמצים, לשוב אל הארץ ולבנותה, כמבואר שם א': "העיר ד' את רוח כורש מלך פרס... כל ממלכות הארץ נתן לי ד' אלקי השמים והוא פקד עלי לבנות לו בית בירושלם אשר ביהודה". נצני ההתעוררות של בני הגולה והמעשים הנראים קטנים בתחילתם, כמה הם מזעזעים את כל נשמת האומה. רגשי רפאות פצעי לב איומים ממלאים את לב כל איש ישראל, לרגלי החזיון הקדוש הזה, שיבת הגולים. ושם כ': "וישבו הכהנים והלוים ומן העם והמשוררים והשוערים ומנתינים בעריהם וכל ישראל בעריהם". ושם ג': "ויגע החדש השביעי ובני ישראל בערים ויאספו העם כאיש אחד אל ירושלים". חידוש המקדש, והבכי והשמחה בהתאחדם, מוסיף לנו קרני יפעה ותקוה גם לדור אחרון, עם כל המשברים המקיפים אותנו, המעכבים את בנין הארץ ושיבת בניה לתוכה. ושם ד': הקטיגוריה נגד בוני המקדש, שם ה': השאלות, ושם ו' נצחון האישור: "ויעשו חג המצות שבעת ימים בשמחה כי שמחם ד' והסב לב מלך אשור עליהם, לחזק ידיהם במלאכת בית האלקים אלקי ישראל". תפילת עזרא שם ט': "כי עבדים אנחנו ובעבדתנו לא עזבנו אלקינו ויט עלינו חסד לפני מלכי פרס, לתת לנו מחיה לרומם את בית אלקינו ולהעמיד את חרבתיו ולתת לנו גדר ביהודה וירושלם".

 

בנחמיה א', המית לבבו על חומת ירושלם המפורצת ותפילתו אל ד': "זכר נא את הדבר אשר צוית את משה עבדך לאמר: אתם תמעלו אני אפיץ אתכם בעמים, ושבתם אלי ושמרתם מצותי ועשיתם אותם, אם יהיה נדחכם בקצה השמים משם אקבצם והביאותים אל המקום אשר בחרתי, לשכן את שמי שם". שם ב' הסברתו שהסביר למלך על אשר פניו רעים: "מדוע לא ירעו פני אשר העיר בית קברות אבותי חרבה ושעריה אכלו כאש", מאמצו לבנות את החומה, השתפכות הקהל, שם ג', ההפרעות ומסירות הנפש של הבונים, התיקונים בחיי הכלל בקיבוץ הזעיר, שם ד', תחבולות המכשולים, השלמת החומה, אספת העם אל הרחוב אשר לפני שער המים בהתקרבות אל התורה, ושם ח': "ואשר ישמיעו ויעבירו קול בכל עריהם ובירושלים" בענין מצות סוכה וד' המינים, ותהי' שמחה גדולה מאד, ושם י"א, חיזוק העם להושיב את ירושלים וברכתם להמתנדבים לשבת בה. כל אלה נוקבים ויורדים במעמקי לבבות לדורות, שיש זיק חבת ירושלים ואהבת ארץ הקודש בלתי נכבה מלב האומה לעולמי עולמים.

 

בדברי הימים חורז החוט מראשית הדורות עד ימי דוד: סידור קבוע למלכות, וחיזוק ובצור קדושה ועבודת המקדש בירושלים. ושם כ"ב: צוואת דוד המלך לשלמה בדבר בנין המקדש, עיכוב הבנין על ידי דוד מפני ששפך דמים רבים, אע"פ שהיו מלחמות מצוה, מקושר עם הצפיה של "לא ישא גוי אל גוי חרב", שתתגשם ע"י המשיח. ושם דהי"ב ג': התחלת בנין המקדש ע"י שלמה, ובתפילה שם ו' מאוחדים הארץ והעיר והבית: "והתפללו דרך ארצם אשר נתת לאבותם, והעיר אשר בחרת ולבית אשר בניתי לשמך", ושם כ': תפילת יהושפט במלחמה שבאו עליהם בני מואב ובני עמון: "הלא אתה אלקינו הורשת את יושבי הארץ הזאת מלפני עמך ישראל, ותתנה לזרע אברהם אהבך לעולם". וחותם הספר האחרון של כתבי הקודש דה"י כ' בחיזוק הרוח, של מאמר כורש לבנין בית ד' בירושלים אשר ביהודה: "מי בכם מכל עמו ד' אלקיו עמו ויעל".

 

ואחרי אגודים כל כך קדושים שקשרה תורה"ק שבכתב כולה, על שלשת חלקיה, התורה הנביאים והכתובים, את האומה לדורותיה עם בנין הארץ וקדושתה, עם צפיית הישועה ועריגת הנפש לראות בתקומת ישראל עליה, היש מקום להסתפק על אימוצי הבנין אשר נתגלו בדורנו, אם הם מכלל חובת התורה ?

 

ומוכרח הדבר, שהתורה שבעל פה הנובעת מהתורה שבכתב וקשורה עמה, אמצה כ"כ את לב האומה להתחזק בכל האפשרות, בקנין ארץ ישראל ובבנינה וישובה.

ובשביל כך שנינו בדין התפילה במשנה ברכות כ"ח ב' שיכוין את לבו כנגד בית קדשי הקדשים ובגמרא שם ל' ע"א הי' עומד בחו"ל יכוין את לבו כנגד ארץ ישראל, היה עומד בארץ ישראל יכוין את לבו כנגד ירושלים, היה עומד בירושלים יכוין את לבו כנגד בית המקדש, הי' עומד בבית המקדש יכוין את לבו כנגד בית קדשי הקדשים. ומסיים: נמצאו כל ישראל מכוונים את לבם למקום אחד, ומביא זה מהפסוק "כמגדל דוד צוארך בנוי לתלפיות", תל שכל פיות פונין בו. וכדי להקביע החבה לארץ ישראל, סובר רבי יהודה, שאם מביאין לפניו פירות לברך עליהם, אם יש ביניהם ממין שבעה שנשתבחה ארץ ישראל בהם בתורה הם קודמים לברכה, כמבואר בברכות שם מ' ע"ב, והכל מודים שכל המוקדם בפסוק של שבח מוקדם לברכה, כמבואר בגמרא שם מ"א א'. ושם מ"ט: אמר רב ששת פתח ברחם על עמך ישראל חותם במושיע ישראל, פתח ברחם על ירושלים חותם בבונה ירושלים וכו'. שנאמר בונה ירושלם ד' נדחי ישראל יכנס, אימתי בונה ירושלם ד' בזמן שנדחי ישראל יכנס. ושם נ"ח א' דורש על הפסוק לך ד' הגדולה והנצח זו ירושלם וההוד זו בית המקדש. ושם: הרואה בתי ישראל בישובן אומר ברוך מציב גבול אלמנה, ובשו"ע או"ח סי' רנ"ד כתבו המפרשים שזהו דוקא בארץ ישראל. ושם נ"ז א': העומד ערום בחלום, בבבל עומד בלא חטא בארץ ישראל ערום בלא מצות, ופירש"י שם ד"ה בלא חטא, לפי שחו"ל אין לה זכיות אלא עון יש בישיבתה, וזה עומד ערום בלא אותן עוונות, בארץ ישראל שהרבה מצות תלויות בה, וזה העומד ערום סי' שהוא ערום ממצותיה. הרי שיש חטא לישראל לשבת בחו"ל וחובה היא להתאמץ לשבת בארץ ישראל. ביומא נ"ד ב': וחכמים אומרים מציון נברא העולם שנאמר מזמור לאסף אל אלקים ד' דבר ויקרא ארץ מציון מכלל יופי, ממנו מוכלל יופיו של עולם. ואמרו עוד שם: "תולדות שמים משמים נבראו ותולדות הארץ מארץ נבראו וחכמים אומרים אלו ואלו מציון נבראו, שנאמר מזמור לאסף אל אלקים ד' דבר ויקרא ארץ ממזרח שמש ועד מבואו", ואומר "מציון מכלל יופי אלקים הופיע" ממנו מוכלל יופיו של העולם. ורבו הדינים שתקנו חז"ל בשביל ישוב ארץ ישראל הנוהגים בכל הדורות ובכל הזמנים.

 

והיה יקר להם עץ אחד שנתוסף במטעי הארץ, עד שנפסקה ההלכה בב"מ ק"א א', שאם שטף הנהר זיתיו ושתלן בתוך שדה חבירו, בארץ ישראל אסור לעקור אותם, שמאחר שניטע עץ בארץ ישראל חסו שלא להחריבו, וכ"ה להלכה בשו"ע חו"מ סי' קס"ח ס"א, אלא נותן לו דמי זיתיו כמו שעומדים לנטיעה, ובלבד שלא תגע יד למעט את ישוב ארץ ישראל.

ובדין מזוזה מצאנו, במנחות מ"ד א', השוכר בית בחו"ל פטור מן המזוזה כל שלשים יום, אבל בארץ ישראל חייב מיד, והטעם הוא שיהיה מקושר יותר לישוב הארץ ישראל כמו שפירש רש"י שם על מה שאמרה הגמ' בטעם דין זה משום ישוב ארץ ישראל, דלאחר שקבעה שוב אינה נוטלה משם אפילו יוצא ממנה כדאמר בפרק השואל בב"מ דף ק"ב, הילכך בקושי יצא ממנה מפני טורח מזוזה אחרת ואפילו יוצא ממנה ישכרנה אחר מהרה כשימצאנה מזומנת במזוזה ונמצאת ארץ ישראל מיושבת עכ"ל.

 

הרי שגם בחלקים קטנים של עניני הישוב, נקבעו הלכות לכל הדורות, כדי לחזק את ישוב הארץ. ומה שמפורסם מהא דב"ק פ' ע"ב, שהתירו לאמר לנכרי לכתוב שטר בשבת על מי שקונה בית בארץ ישראל, ומשום ישוב ארץ ישראל לא גזרו על השבות, שהחמירו בכזה בהרבה מצות אחרות, וכן פסק להלכה הרמב"ם בפ"ו מה' שבת הי"א קל וחומר שחשו לישובים כלליים בארץ ישראל, לתקן תקנות להרבות הישוב, כמו שמצאנו שם שהלוקח עיר בארץ ישראל כופין אותו ליקח לה דרך מארבע רוחותיה, והיינו כדי להרחיב את הישוב, שיהיו לעיר זו הרבה עוברים ושבים, ויתגדל ישובה וסחרה, וכ"פ הרמב"ם להלכה בפ"ו מה' שכנים ה"ב. ודין המשנה כתובות ק"י ע"ב שהכל מעלין לארץ ישראל, ואף האשה כופה את בעלה לעלות לשבת בארץ ישראל, ואם לאו יוציא ויתן כתובה, ואפילו מנוה היפה שבחו"ל לנוה הרע שבארץ ישראל, ואפילו עבד שרצה לעלות לארץ ישראל כופין את רבו לעלות עמו, או ימכור אותו למי שיעלהו לשם. רצה האדון לצאת לחו"ל אינו יכול להוציא את עבדו, עיי"ש בלשון הרמב"ם בפ"ח מהלכות עבדים ה"ט, ומסיים כזה: "ודין זה בכל זמן אפילו בזמן הזה שהארץ ביד הגויים". ואם באתי להביא דוגמאות מהלכה צריך אני לכתוב ע"ז ספר שלם, ומתוך כל האורך והכפל שבתורה נביאים וכתובים, מענין חבת הארץ וקשר האומה בה, ויחס בנינה ושיבתה לתוכן הגאולה וביאת משיח צדקנו, מכל אלה מבואר באין ספק, שישוב ארץ ישראל ובנינה הוא עיקר גדול בעיקרי התורה ויסודי האמונה, והדברים קשורים באיחוד עם אמונת הגאולה השלמה וביאת משיח, שחלילה לשום בר ישראל לזוז מזה אפילו כמלא נימא.

 

ומאחר שהקהק"ל היא נועדת לגאולת ארץ ישראל, ולהכניס כל מה שאפשר מחלקי ארץ הקודש בידי ישראל, בודאי הפעולה הזאת היא פעולה דתית ע"פ התורה, והיא

מביאה לישוב ארץ ישראל, שכל כך שקדו חז"ל על תקנתו, כמבואר בכל האמור לעיל, מפני שהוא מפתח הגאולה לדורות עולמים. "וזרע יעבדנו יסופר לד' לדור, יבואו ויגידו צדקתו לעם נולד כי עשה".

 

ואשרי המחזיקים ומאמצים את בנין ארה"ק וישובה, ושיזכו לראות בישועת ישראל ובבנין שלם בבת אחת.

 

                                     (הרב אברהם יצחק הכהן [הראי"ה] קוק, מאמרי הראיה, עמ' 524-537)